פסק-דין בתיק ע"א 1972/03

השופט א' ריבלין:

1.        המשיבה 1 (להלן: המשיבה) נפגעה בתאונת-דרכים בהיותה בת ארבע שנים. באותה תאונה נפגעה גם אמה - המשיבה 2. את נזקיהן הן תבעו מן המערערות.

           המשיבה סבלה מפגיעות ראש, שברים בגולגולת, חבלות בפנים, שברים בצלעות וכן משבר מרוסק ברגלה הימנית. בגין הפגיעה הזו נאלצו הרופאים לקטוע את רגלה עד מעל הברך. המשיבה 2 סבלה משבר דחוס בעמוד השדרה וכן משבר בעצם כף הרגל.

           מומחה בתחום האורטופדיה העריך את נכותה של המשיבה בשיעור של 68.8%, ובנוסף לכך נקבעה לה נכות בשיעור של 10% בתחום הנפשי. בית-המשפט העריך את כלל נכותה הרפואית בשיעור של 75% לצמיתות. על פי שיעור זה אמד בית המשפט גם את הפגיעה התפקודית שלה.

           למשיבה 2, אמה של המשיבה, נקבעה נכות בשיעור של 14.5% - בשל הגיבנת שהתפתחה סביב החוליה הגבית העשירית ובשל שבר בחוליה מותנית, הפגיעה התפקודית אצל המשיבה 2 הועמדה על שיעור של 10%.

2.        את נזקי המשיבות, שתיהן גם יחד, שם בית-המשפט על-פי "בסיס השכר הממוצע במשק, בניכוי 20% ובסך הכול 5,571 ש"ח לחודש נטו"; בית-המשפט פסק למשיבה פיצויים בגין הפסדי השתכרות, הוצאות ניידות, הוצאות התאמת הדיור לנכותה, אביזרי שיקום שאינם כלולים ב"סל הבריאות" והוצאות סיעוד בעבר ובעתיד. על אלה הוסיף פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני.

           אשר למשיבה 2, אף שטרם היה סיפק בידה להתערות בחיי העבודה לאחר שעלתה ארצה, הניח בית-המשפט כי היתה מוצאת תעסוקה במקצועה כאחות בבית-החולים, ופסק לה סכום כולל של 180,000 ש"ח "תוך מתן הדעת גם לענין נזק שאינו נזק ממון".

3.        הערעור מופנה כנגד הפיצויים שנפסקו למשיבה 1. המערערות סוברות כי שיעור הפגיעה בתפקודה של המשיבה אינו עולה על 40% או 50% - זאת לאור הסתגלותה למגבלותיה והעובדה כי היא מהלכת כראוי בעזרת התותבת. בית-המשפט הפריז, לדעתם, גם בפסיקת הוצאות התאמת הדיור שכן צרכיה לענין זה פחותים מאלה של מי שמשותק בגופו. לדעתם, היה ראוי לפסוק לה, בגין ראש נזק זה, סכום של 35,000 ש"ח תחת הסכום של 250,000 ש"ח. עלות אביזרי השיקום והטיפולים המשקמים פחותה, לדעת המערערות, בכמעט מחצית מן הסכום שנפסק בבית-המשפט המחוזי.

           בית-המשפט גם טעה, כך מציינות המערערות, בהסתפקו במתן הוראה "לנכות ניכויי חובה על-פי כל דין" מבלי לקבוע במפורש את הסכומים הצריכים ניכוי או הקפאה.

4.        המשיבים טוענים מצדם, כי שיעור הפגיעה התפקודית אצל המשיבה 1 אינו פחות ואף עולה על שנקבע בבית-המשפט המחוזי, זאת בהתחשב בקשיי ההליכה של המשיבה, בקושי שיש לה לעמוד ממושכות, לעלות במדרגות או להרים משאות.

           לעניין הצורך בהוצאות התאמת דיור מציינים המשיבים, כי יש להביא בחשבון הפיצוי את העובדה שהמשיבה נאלצת לעיתים לעשות שימוש בכסא גלגלים, ולפיכך נכון עשה בית-המשפט המחוזי משאמד את הוצאותיה של המשיבה, בראש נזק זה, בסכום הגבוה מאומדן השמאי. בחינה פרטנית של הוצאות השיקום תגלה, לדעת המשיבים, כי בית-המשפט לא הגזים בקביעת הפיצוי בגין טיפולי שיקום ובגין אביזרי שיקום.

           אשר לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מציינים המשיבים את העובדה כי בקשת המשיבה לקבל גמלת ילדת נכה וגמלת ניידות עד הגיעה לגיל 18 שנים - נדחתה.

5.        המשיבים משיגים גם הם על פסיקת בית-המשפט המחוזי בערעור שהוגש מטעמם (ע"א 2296/03). לדעתם, המעיט בית-המשפט בפסיקת הפיצויים. הם שבים ומעלים השגות שהיו להם לגבי פסילתו של אחד המומחים הרפואיים. השגה זו אין לקבל; לא מצאנו פגם בהחלטת בית-המשפט המחוזי שלא לפסול, בנסיבות הענין, את מינויו של המומחה בתחום האורטופדיה.

           המשיבים, בערעור מטעמם סבורים כי הנכות הרפואית הכוללת של המשיבה גבוהה יותר מזו המצויינת בחוות-הדעת הרפואית, וזאת בשל דברים שאמר המומחה הרפואי בבית-המשפט. כפועל יוצא מכך יש, לדעתם, גם להעמיד את שיעור הפגיעה התפקודית על שיעור גבוה יותר של כ-80% ובהתאם לחשב גם את הנזק הלא-ממוני.

           אשר לבסיס השכר ששימש לקביעת הפסדי ההשתכרות, טעה בית-המשפט, לדעת המשיבים, בהחלטתו להעמידו על שיעור השכר הממוצע במשק "בניכוי 20%".

           בית-המשפט, כך נטען עוד, טעה בחישוב הפסדי המשיבה בתקופת השרות הצבאי, ושגה בקבלת ההנחה שאלמלא התאונה היא הייתה עובדת לפרנסתה עד גיל 65 בלבד, ושגה בכך שלא פסק פיצוי נפרד בגין הפסדי פנסיה. הפסדי הניידות נפסקו, כך נטען, בחסר - וכך גם הוצאות השיקום ועלות אביזרי השיקום. המשיבה תזקק לעזרת הזולת במשך שעתיים ביום לפחות, כך סבורים המשיבים, ואילו הוריה זכאים לפיצוי בגין טירחה יתרה בעבר.

           אשר למשיבה 2, טעה בית-המשפט לטענתם, משפסק לה פיצוי בסכום אחד המערב ראשי נזק שונים, ומכל מקום, בכך שלא פסק לה פיצוי בגין הפסדי שכר, בשיעורים משתנים בתקופות השונות, ומשלאה פסק לה פיצוי בגין העסקת עובדת משק בית בעבר ובעתיד.

6.        ראשית, יאמר כי פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי מצריך תיקון בכל הכרוך בקביעת שיעור הנכות הרפואית, המגיע לאחר שקלול, ל- 71.9%.

           אשר לבסיס השכר ששימש לבחינת הפסדי ההשתכרות, נראה כי בית-המשפט המחוזי ביקש ליטול כבסיס את השכר הממוצע במשק ברוטו, ולהפחית ממנו את שיעור מס ההכנסה הראוי. בקביעת השיעור נפלה שגגה. לכך מסכים, בהגינותו, גם עורך-הדין אמסלם, בא-כוח מבטחת השימוש ברכב. יש איפוא לקבוע את בסיס השכר בגובה של 6,082 ש"ח נטו (לפי החישוב של שכר ממוצע ברוטו בגובה 7,296 ש"ח בניכוי מס הכנסה בסך 1,214 ש"ח).